<h1>ב"מ נ"ו ע"ב</h1>
<h2>דף קנז:</h2>
י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן
י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן נראה לי הסודר בא ללמדנו שהמדות האלו מלמדים שלא תפרש כל מצוה ומצוה ככתבה בפרשה וכאמורה בענינה ולא יותר. לא כי, כי אלו המדות הן הן העיקר המעמידין את התורה על בוריה והמצוה על עיקרה, פעמים לגרוע ממשמעותה ופעמים להוסיף על מה האמור בענין. והי לך הסדר.
[א] מקל וחומר כמה קלים וחמורים בתורה ללמוד חמור מקל ויש להקל כמו שנכתוב בעזר השם. ולזה לא הוצרך רבי ישמעאל להשמיענו, שהרי עשרה קלין וחמורין כתובים בתורה [ב"ר פ' צ"ב], והרי הן כאילו מפורשים אם אין להשיב. ולפי שהן כמפורשין אדם דן קל וחומר מעצמו [פסחים ס"ו ע"א]. דלא נפיק מיניה חורבא, שהרי מעמיד דבריו על דבר המפורש וכתוב כשאין להשיב עליו. וכן נמי אפילו אין להשיב עליו אלא שתחילתו להחמיר מחמת הקל המפורש, אלא סופו להקל יותר מן המפורש אין זה קל וחומר, כההיא דחמץ [פסחים כ"ז ע"ב] וסוכה [סוכה ל"ו ע"ב] ולידה [תו"כ תזריע פ"א], (כרבי) [כרבנן דרבי] יהודה, דאמרו לו כל דין שאתה [דן] תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. וכדמפרש בכל חד וחד. אבל בשאר קלין וחמורין אדם דן מעצמו, שהרי כמפורש הוא, שסומך על הכתוב.
וזה לא בא רבי ישמעאל ללמדינו, כי אם על דַיו אתא לאשמועינן, שלא תאמר קל וחומר לשכינה ארבעה עשר. וכן הנהו דבכל התלמוד שכתבתי בסדר רבי יוסי בן נהוראי, שלא תוסיף עליו אלא העמידנו על אותו דין שבאת לדונו ממנו, ככל הנהו דכיצד הרגל [ב"ק כ"ד ע"א]. והתם יש חילוקין בין היכא דמיפרך דין [ובין] היכא דלא מיפרך דין. מיהו הדיו מחסר את הסברה שבאנו ללמוד הקל וחומר שלא להוסיף עליו אלא לעשות דינו כיוצא בו במלמד, ולא כסברתינו. ולכך הקדים קל וחומר לכל המדות. שכל שאר המדות אינן תלויות בסברא אלא מפי הקבלה חוץ מקל וחומר. ואע"ג דבכמה דוכתי [חולין פ"ח ע"ב, קדושין כ"ד ע"ב] [אמרינן] ואימא תיבה פלונית כלל ושסמוכה לה פרט וכו'. כך בעל התלמוד מקשה שפשוט לתנא ללמוד, כיון דכלל ופרט ושאר מדות דאורייתא מנין לו שלא לדרוש בענין, כמו שבכמה מקומות [כתובות ל"ח ע"א] מקשה על גזירה שוה ולילף מהא מאי חזית דילפת מהאי.
[ב] מגזירה שוה נאמר בשומר שכר "אם לא שלח ידו" וכן בשומר חנם, וחלוקין הן בשמירתן. ובשומר שכר פטר בו את היורשין, דכתיב בין שניהן ולא בין היורשין [שבועות מ"ז ע"א] אף שומר חנם. הרי אתה למד על שומר חנם פטור יורשין שהיה לו לחייבן. אלא מן המדה הזאת. ואין להקשות מה צורך לגזירה שוה. תיפוק לי מקל וחומר ומה אם שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה פטר בה היורשים שומר חנם שפטר בגניבה ואבידה אינו דין שיפטור היורשין. דאיכא למימר מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב.
[ג] וכן כל בנין אב בין מכתוב אחד בין משני כתובים, שהן חלוקים בשום דבר אלא שבדבר אחד שוין, כגון משכב ומושב שהוא כתוב אחד וחלוקים בשיעורם. כיון שבשניהם מפורש נוחת אדם לבדו, ומיטמאין בשעינת רובו של זב, (ויוצא) [וכיוצא] בו כגון זבה ונדה, אתה למד שאר דברים שאינן לא משכב ולא מושב אלא שמיוחדים לנוחת אדם, כגון סדין ומלבושים הרי הן כמשכב ומושב. פרט למרכב שעשוי לסובלן אחר, כגון גבה דאוכפא כדאיתא בתחילת [פרק] בכל מערבין [ערובין כ"ז ע"א]. הרי מיעטנו מרכב ממה שהיינו מטמאין אותו אם לא המדה.
וכן נמי פרשה שנאמר בה צו, את למד משילוח טמא[ים] ופרשת נרות שהן מיד ולדורות. שאם לא תלמוד לא הייתי למד [אלא] את שמשמעה מיד תהא "מיד ולא לדורות". וכן את [ש]משמעה "לדורות" תהא "לדורות ולא מיד". (באותה) [באתה] המדה השוה שבהן, ולימדה על כל [פרשה] שנאמר בה "צו" הרי את למד להוסיף מה שהיית גורע אם לא המדה.
[ד] וכן כלל ופרט, כיון שהכתוב כלל, כגון מן הבהמה, [הייתי אומר] אפילו חיה שהיא בכלל בהמה [חולין ע"א ע"א], חזר ופרט לומר לך אין בכלל אלא מה שבפרט. ואע"ג דקמייתי האי כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט, בזבחים פרק ג' [ל"ד ע"א], נראה דלאו משום כלל ופרט [הוא]. דהכי גרסינן התם ועיקרה בתורת כהנים [ויקרא פ"ב] הכי קרבן לה' בהמה, יכול אף חיה שנקראת בהמה, כענין זאת הבהמה אשר תאכלו שור, איל וצבי וגו' תלמוד לומר בקר וצאן. יכול לא יביא ואם הביא כשר משל אדם וכו', עד ת"ל בקר וצאן תקריבו. פירוש שנה עליו הכתוב לעכב. ואע"ג דהכי דריש ליה כאילו לאו בכלל ופרט, מכל מקום מכאן למדנו רבי ישמעאל מדשנה בכאן לעכב. הכי נמי כל כלל ופרט לא תאמר אינו אלא ודאי לעכב. כההיא דמנחות פרק התודה [ע"ז ע"א] דתנן התם במצה שבתודה היו שלשה מינין, חלות ורקיקין ורבוכה. במילואים נמי חלות ורקיקין ורבוכה. וחמץ לא היה שם. מנחת נזירות היתה באה חלה ורקיקין ואין בה (מצה) [רבוכה]. ובגמרא [שם ע"ח ע"א] שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיות ולהביא [רביעית] שמן יכול לכל מה שאמר בענין תלמוד לומר מצות וכו', עד דבי רבי ישמעאל תנא סל מצות כלל ורקיק פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. ואמאי לא פרכינן התם יכול לא יביא ואם הביא כשר, כי הכא שאם ריבה במין רבוכה תהא כשירה. דלא מייתי לה קרא לעכב. הלכך נראה לי דמהכא נפקא לן לגלויי על כל כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. ובנזיר פרק שלשה מינין [ל"ה ע"א] נמי מייתי להאי קרא מן הבהמה דאין בכלל אלא מה שבפרט.
ונראה לי דאהני כללא דקמיה דפרט. [דהא] (ד)אי כתיב פרטא לחודא (ד)מיניה נמי משמע כדמשמע בהדי כלל. נראה דמשום הכי כתביה [משום דכי] (וכי) דרשינן בעלמא כלל ופרט וכלל [קשה] דליגמר (מכלל ופרט) [מפרט וכלל] לחודיה. [ומתרצין] דאתא כללא קמא למעוטי מידי, בין למ"ד [ערובין כ"ח ע"א] כללא קמא דוקא דקא ממעט טובא, ולא מהני כללא בתרא אלא אם כן דמי ליה משלשה צדדין, בין למאן דאמר כללא בתרא דווקא, אפילו הכי אהני כללא קמא למעוטי מאי דלא דמי ליה משני צדדין. והא אתא לאשמעינן למילף מכלל ופרט על כלל ופרט וכלל. דאי כתב פרטא לחודיה לא שמעינן. ואיכא נמי למימר דאי כתב פרטא לחודה אי אשכח מידי למילף מיניה במה מצינו ילפינן מיניה. והשתא אהני כללא דלא ילפינן מיניה מידי אפילו אי מצינו למילף. והשתא שמעינן ממדה שהיא גורעת מן המשמעות שהיינו רוצין ללמוד הימנו. ובפרק שלשה מינין [נזיר ל"ה ע"א] דייק עלה טובא. והתם אמרינן דאפילו מאן דדריש ריבויי ומיעוטי אית ליה כלל ופרט. והתם נמי מפרש מאי איכא בין כלל ופרט וכלל ובין פרט וכלל ופרט. וכמה חילוקין.
[ה] מפרט וכלל כיצד כי יתן איש אל רעהו חמור או שה הרי זה פרט וכל בהמה הרי זה כלל עשה את הכלל מוסיף על הפרט. ובאתה מדה זו להוסיף על משמעות המקרא בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים. דבכולהו שייך פיטור אונסין חוץ מגניבה ואבידה דקרוב לפשיעה ולאונס ואפילו הכי חייב. ומיהו דרשה זו חלוקה על גמרא דידן. דדרשינן אההיא דתנן בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"א] ובשבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"ב], שומר שכר אינו [משלם ושומר חנם אינו] נשבע לא על העבדים ולא על הקרקעות (ועבדים). ובגמרא נפקא לן מכי יתן איש אל רעהו וגומר כלל. חמור שור ושה פרט. וכל בהמה לשמור, חזר וכלל וכו'. כדמסיק התם למעוטי הני תלת בלחוד.
והשתא קשה לי אני הסודר לפי דרשה זו שדרש רבי ישמעאל דגבי שומר שכר נעשה הכלל מוסיף על הפרט ואיתרבי להו כל מילי, השתא [הפרט] מאי קא ממעט. הכי גרסינן התם בפרק שלשה מינין [נזיר ל"ה ע"ב], מכדי פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי, ומיעט וריבה נמי ריבה הכל ואיתרבו להו כל מילי מאי איכא בין מיעוט וריבוי ופרט וכלל. איכא, דאילו (כלל ופרט) [פרט וכלל] מרבה לענין איסורי נזיר אפילו עלין וכל שכן לולבין, ולא אהני פרטא אלא למעוטי שבישתא. ואילו מיעוט וריבוי מרבה לולבין וממעט עלין וכל שכן שבישתא. אלמא אין לך מדה מרבה על כלל מוסיף על הפרט. ורבי אליעזר לענין שבועת הפקדון וגזל מחייב אפי' קרקעות ועבדים דדריש וכחש בעמיתו ריבה בפקדון תשומת יד וגזל מיעט, מכל אשר ישבה עליו ריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל. ולא מיעט אלא שטרות. כדאיתא בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"ב] ופרק שבועת הפקדון [שבועות ל"ז ע"ב]. והשתא דרבי ישמעאל דריש להאי קרא בנעשה הכלל מוסיף על הפרט (דהאי טובא) [דהוי טפי] ממיעט וריבה. כל שכן דעדיף לרבויי ממיעט וריבה ומיעט. אם כן אפילו שטרות במשמע.
ונראה לתרץ אפילו דרשינן בכלל מוסיף על הפרט, אפילו הכי ממעטינן לקרקעות עבדים ושטרות. דלא דמי לכל הני דקא חשיב במתניתין [ב"מ נ"ו ע"א], כגון אונאה ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם ונושא שכר. דבכל הני מיפרשי בפרטא מטלטלי דיש בהן רוח חיים עם מטלטלין שאין בהן רוח חיים. באונאה דרשינן וכי תמכר ממכר לעמיתך היינו כלל, או קנה מיד עמיתך היינו פרט, [מה הפרט] דבר המיטלטל וגופו ממון דבר מכירה וקנין הוי, לאפוקי קרקעות. והוי האי קרא בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ולא הוה לן למעוטי אלא קרקעות בלבד, אי לאו היקישא דאשכחן דעבדים הוקשו לקרקעות, שטרות דקיימי לראייה אימעוט מגופיה דקרא. אבל המוכר שטרותיו לבסם יש להם אונאה, כולה כדאיתא התם
